קרן אלקלעי־גוט

נִסים וכו'

 

 

תרגום:

מורן קורנברג־וייס

עריכה:

רפי וייכרט

עם קרן אלקלעי־גוט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוצאת קשב לשירה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Karen Alkalay-Gut

Karen Alkalay-Gut

מסת"ב: 978-965-531-092-4 ISBN:

 

זכויות התרגום שמורות למשוררת ולהוצאת לשירה

Copyright by the poet & KESHEV Publishing House

 

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מאת בית ההוצאה לאור.

כתובתנו באינטרנט: http://www.poetry.org.il

נדפס בישראל תשע"ב Printed in Israel 2011

סידור, עימוד, לוחות והדפסה:

א. אורן הפקות דפוס בע"מ

 

התחלה 7

ההתעוררוּת 8

בטלפון 9

המסך עולה 10

סכנת מוות 11

לֶחָבֵר 12

אין איש 13

מה אני יודעת? 14

בשובךָ מבית־החולים 15

"איפה האישה?" 16

כימותרפיה 18

אחר־הצהריים 19

בשעה הזאת אלה בעיקר אנשי צוות 20

מחקר רפואי 21

סטטיסטיקה רק מְחשבת את הפלא 22

בבית־חולים בתל־אביב 23

מנסָה להתפלל 24

קמע נגד עין הרע (מיידיש) 25

שמלת קיץ תלויה על שני אטבים 26

זוכר את הנערה 27

בַּמְבוֹאה 28

הוא בוחר להתעלם מכּאֵבהּ 29

כשהנוֹיְרוֹכירוּרג 30

טְרַפְל השוקולד 31

אילוּ הייתי החולה 32

שחור ולבן 33

רַק 34

ניצחתָּ 35

היום אני פתאום מבינה 36

אתה מתייחס לזה 37

אינני יודעת מהיכן להתחיל 38

רפי וייכרט:
לשיר בין עמודי עירוי
39

 

התחלה

לְדַעְתִּי הַכֹּל מַתְחִיל

בְּמַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לְךָ

וְעַד כַּמָּה אַתָּה מְרֻכָּז בְּחַיֶּיךָ.

 

אַתָּה וַאֲנִי

בּוֹחֲרִים לִחְיוֹת בְּאַקְרַאי:

 

אֶת הַגּוּרָה שֶׁמָּצָאנוּ בָּרְחוֹב

שֶׁהִשְׁתִּינָה עַל הַשָּׁטִיחַ

בְּרֶגַע שֶׁהִכְנַסְנוּ אוֹתָהּ הַבַּיְתָה

 

הִשְׁאַרְנוּ אֶצְלֵנוּ.

 

ההתעוררוּת

בַּלַּיְלָה שֶׁבּוֹ הִגִּיעוּ הַתּוֹצָאוֹת

הָיִיתָ רָדוּם לְמֶחֱצָה, כְּשֶׁהִתְחַבַּרְתִּי וְצָפִיתִי בָּהֶן,

בְּעוֹדְךָ מַמְשִׁיךְ בְּמַסְעוֹתֶיךָ אֶל חֲלוֹמוֹת,

גָּלַשְׁתִּי כָּל הַלַּיְלָה, אֲבוּדָה בְּרֶשֶׁת עֻבְדּוֹת,

לְפֶתַע מִתְבַּגֶּרֶת עִם מָוֶת מוּחָשִׁי לְנֶגֶד עֵינַי

וְעוֹלָם וִירְטוּאָלִי לְנַחֲמֵנִי

 

 

בטלפון

אַתָּה מוֹדִיעַ לִי שֶׁזֶּה לִימְפוֹמָה

וּמָה אֲנִי יוֹדַעַת

לְאָן זֶה יִתְפַּתֵּחַ

 

בְּרֶגַע זֶה אֲנִי כָּאן

בַּבַּיִת לְאַחַר הַבִּקּוּר

בְּנַעַל אַחַת

חַסְרַת אִזּוּן

לְמִשְׁמַע הַבְּשׂוֹרָה

 

אֶפְשָׁר לְרַפֵּא אֶת זֶה?

 

אֲנִי חוֹזֶרֶת לִפְנִימִית ד'

וּמַחֲלִיקָה אֶל מִטָּתְךָ

 

שְׁנֵי יְתוֹמִים

בְּעוֹלָם בּוֹדֵד

 

 

 

המסך עולה

שֶׁקֶט מִשְׂתָּרֵר בָּאוּלָם.

בַּמַּחֲזֶה הַזֶּה הַחוֹלֶה

וַאֲנִי, מְכֻרְבֶּלֶת לְצִדּוֹ,

שׁוֹכְבִים עַל הַמִּטָּה הַצָּרָה.

 

וּכְאִלּוּ שֶׁעוֹד אִשָּׁה זְקֵנָה

עֲלוּלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הָאַבְחָנָה,

 

הָאָחוֹת הַשְּׁמֵנָה רוֹעֶמֶת,

"זֶה בֶּאֱמֶת לֹא מְקֻבָּל",

 

וַאֲנִי יוֹרֶדֶת מֵהַבָּמָה.

 

 

סכנת מוות

עַמּוּד הַחַשְׁמַל צוֹעֵק

וְלַמְרוֹת

שֶׁאֵין לִי תָּכְנִיּוֹת

לְטַפֵּס עַד לְמַעְלָה

אוֹ לָגַעַת

אֵי פַּעַם

בָּאָסוּר

 

אֲנִי

פּוֹחֶדֶת עַד מָוֶת.

 

 

לֶחָבֵר

וּמָה אִם אַצִּיעַ

שֶׁתַּפְסִיק לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת

 

יֵשׁ דְּרָכִים אֲחֵרוֹת

לְהַרְאוֹת לָנוּ שֶׁאִכְפַּת לְךָ

 

וַאֲנִי מְפֻחֶדֶת

גַּם בְּלִי לְנַסּוֹת לַחְשֹׁב

 

עַל מַה שֶּׁיָּבוֹא.

 

אין איש

שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לִי

אֵיךְ לַעְזֹר לְךָ

הַבֶּטֶן הַתְּפוּחָה שֶׁלְּךָ

כְּאֵבְךָ

זָרִים לִי

 

אֲנִי מִתְבַּיֶּשֶׁת

כַּמָּה מְעַט

אֲנִי יוֹדַעַת

 

מה אני יודעת?

הַמִּלִּים הַמּוּעָטוֹת שֶׁאֲנִי קוֹלֶטֶת

מֵהָאַבְחָנָה

הַקָּרָה

שֶׁל בְּדִיקַת הַטּוֹמוֹגְרַפְיָה

לִפְנֵי שֶׁמּוֹסְרִים אוֹתָהּ

לָרוֹפֵא

מַתְרִיעוֹת:

כָּל הָאֵיבָרִים

בְּסַכָּנָה!

 

אֲפִלּוּ הָרוֹפֵא

נִרְאֶה מֻדְאָג

לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁהוּא מֻרְגָּל

בְּשִׂיחוֹת

חַסְרוֹת תּוֹחֶלֶת.

 

בשובךָ מבית־החולים

אַחֲרֵי הָאַבְחָנָה

אַחֲרֵי הַלַּפָּרוֹסְקוֹפְּיָה

אַחֲרֵי בְּדִיקַת הַ־PET

 

פָּנֶיךָ נִגְלוּ אֵלַי

מֵעוֹלָם אַחֵר

 

מוּאָרִים מִבִּפְנִים

שְׁקוּפִים לְמֶחֱצָה

 

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת

הַאִם כַּיָּרֵחַ

יִמְלְאוּ

אוֹ יַחְסְרוּ

 

"איפה האישה?"

צוֹעֶקֶת הָאָחוֹת

אֶל חֲדַר־הַהַמְתָּנָה.

אֲנִי שָׁם

מְמַלֵּאת נַיֶּרֶת.

"תַּעֲלִי לַמַּעְבָּדָה

וְתִמְסְרִי אֶת הַמִּרְשָׁם".

 

אֵינֶנִּי רוֹצָה לַעֲזֹב אֶת הֶחָלָל הַזֶּה,

אֲבָל אֲנִי מְשָׂרֶכֶת אֶת דַּרְכִּי בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת

שְׂמֵחָה שֶׁבְּאֶפְשָׁרוּתִי לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ

שֶׁיְּסַיֵּעַ לְהַבְרָאָתוֹ.

"תַּחְזְרִי בְּעוֹד חֲצִי שָׁעָה",

אוֹמֶרֶת הַבַּחוּרָה, שֶׁלּוֹקַחַת אֶת הַמִּרְשָׁם

וְטוֹרֶקֶת אֶת הַדֶּלֶת.

אֲנִי יוֹרֶדֶת מַהֵר לֶאֱחֹז בְּיָדְךָ

וְשׁוּב עוֹלָה לַחֲבשׁ

אֶת כְּפָפַת הַפְּלַסְטִיק

וְלָקַחַת אֶת הַשַּׂקִּית

עִם הַנּוֹזֵל הָאֲדַמְדַּם

מֵהַמַּדָּף הַמְחֻטָּא.

 

בְּרֶגַע כָּזֶה

כָּבוֹד

לִהְיוֹת הָאִשָּׁה.

כימותרפיה

מִקָּרוֹב זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ נֵס:

הָרַעַל שֶׁנִּמְסָךְ בִּוְרִידֶיךָ

עָשׂוּי לְהַצִּיל אֶת חַיֶּיךָ.

 

אֲנִי קוֹרֵאת לוֹ סַם־חַיִּים בְּטַעַם פֶּטֶל

וַאֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים.

 

תַּאֲוַת הַחַיִּים יְכוֹלָה לַחְדֹּר בְּאֵינְסוֹף גְּוָנִים

אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ אֲדָמָה סַלְעִית

 

 

אחר־הצהריים

עַמּוּדֵי הָעֵרוּי

עוֹמְדִים בְּדֹם מָתוּחַ

מִצְטוֹפְפִים

בְּמֶרְכַּז הַחֶדֶר.

 

כָּל הַבֹּקֶר נָשְׂאוּ

בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם

חֲבִילוֹת בְּמִשְׁקָלִים שׁוֹנִים

כָּל עַמּוּד צֻוַּת

לְחוֹלֶה חֲסַר־יֵשַׁע

שֶׁנִּתְלָה בּוֹ

אֲפִלּוּ בַּדֶּרֶךְ לַשֵּׁרוּתִים.

 

אַחַר־הַצָּהֳרַיִם

בְּדִמְמַת הַחֶדֶר הָרֵיק

חָשִׁים צֹרֶךְ בְּחֶבְרָה.

 

בשעה הזאת אלה בעיקר אנשי צוות

שֶׁחוֹלְפִים עַל־פְּנֵי הַקָּפֶטֶרְיָה

בְּדַרְכָּם לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ יַעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁמֶרֶת.

רַק מִקְצָתָם נִרְאִים כַּאֲחָיוֹת אוֹ רוֹפְאִים

אַךְ כֻּלָּם מְמַהֲרִים, מַבִּיטִים קָדִימָה,

רְגִילִים לַאֲנָשִׁים שֶׁמְּחַכִּים

מֵהַבֹּקֶר עַד לֶכְתָּם הַבַּיְתָה

לִישׁוּעָה, שֶׁלְּעִתִּים

וּבְמִדָּה מְסֻיֶּמֶת, תְּלוּיָה בָּהֶם.

 

 

מחקר רפואי

בֶּן אֱנוֹשׁ אֶחָד,

שֶׁנִּשְׁמָט מִן הַקָּצֶה

אֶל תּוֹךְ קִבְרוֹ,

נִמְשָׁךְ לְאָחוֹר

בְּיָדַיִם אַלְמוֹנִיּוֹת

רַבּוֹת מִסְּפוֹר

 

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ

אֶת הַפֶּלֶא אֲשֶׁר חוֹלְלוּ.

 

סטטיסטיקה רק מְחשבת את הפלא

הָעִנְיָן עִם נִסִּים הוּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּירָם.

לַאֲסוֹנוֹת תָּמִיד יֵשׁ סִבָּה כָּזֹאת אוֹ אַחֶרֶת.

אוּלָם הַפְתָּעוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן שׁוּם הִגָּיוֹן,

מִתְרַחֲשׁוֹת מַמָּשׁ לְנֶגֶד עֵינֶיךָ.

 

 

בבית־חולים בתל־אביב

אִם תַּעֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ

כְּבִתְפִלָּה

תִּשְׁמַע תְּחִנּוֹת לְאַלְלָה

כְּמִנְיַן הַתְּפִלּוֹת לֵאלֹהֵינוּ.

 

מנסָה להתפלל

זֶה לֹא רַק עִנְיָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת:

כְּשֶׁאַתָּה מִתְמַקֵּד בָּהֶן, אֵינְךָ רוֹאֶה מֵעֵבֶר.

זֶה כָּל הֲמוֹן הַמִּלִּים

שֶׁנִּקְבָּץ בְּמִקְטָעִים לֹא אֲחִידִים

בְּלֹא מַנְהִיג בָּרוּר, בְּלֹא מִגְבָּלוֹת.

הֶגְיוֹנָן נִשְׂגָּב מִבִּינָתִי

וְעֶצֶם מֻשַּׂג הָרֶצֶף

תָּלוּי בָּאֱמוּנָה.

 

בְּבֵית־הַחוֹלִים, הַמַּאֲמִינִים קוֹרְאִים בִּתְהִלִּים

בְּסִמָּאוֹן, מִתְנוֹדְדִים,

מְכַסִּים אֶת בּשֶׁת פְּנֵיהֶם

בְּכַנְפֵי סִפְרֵיהֶם, הַקְּטַנּוֹת, הַלְּבָנוֹת.

הַלְוַאי, הֵם מִתְפַּלְלִים,

שֶׁיָּבוֹא יוֹם וְאֶשְׁתַּחְרֵר מִפַּחַד,

וְאָבִין אֵיךְ רַעְיוֹן לְרַעְיוֹן יַבִּיעַ אֹמֶר,

וְאוּכַל לָלֶכֶת בְּגֵיא צַלְמָוֶת.

 

קמע נגד עין הרע
(מיידיש)

מִי שֶׁעוֹשֶׂה לְךָ עַיִן הָרָע

שֶׁעוֹרוֹ יִתְקַשֶּׁה כְּקוֹרָה.

 

מִי שֶׁעוֹשֶׂה לְךָ עַיִן הָרָע

שֶׁעוֹרוֹ יִתְקַשֶּׁה כְּקוֹרָה.

 

בַּיְּעָרוֹת יֶשְׁנָם אַרְבָּעָה נְקִיקִים

שֶׁהַקְּלָלָה תִּשְׁקַע בַּמַּעֲמַקִּים.

 

בַּיְּעָרוֹת יֶשְׁנָם אַרְבָּעָה נְקִיקִים

שֶׁהַקְּלָלָה תִּשְׁקַע בַּמַּעֲמַקִּים.

 

שמלת קיץ תלויה על שני אטבים

הָאַבְנֵט מִתְנַפְנֵף כְּפַרְפַּר

שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמוֹ

וְהָרוּחַ מְמַלֵּאת אֶת הַחֵיק הַפִּרְחוֹנִי

כְּאִלּוּ הִיא לְבַדָּהּ

יְכוֹלָה לְהַחֲיוֹתוֹ

 

 

 

זוכר את הנערה

זוֹכֵר אֶת הַנַּעֲרָה

שֶׁנָּתְנָה לְךָ אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת בְּשׁוּק הַבָּשָׂר,

זֹאת בַּמִּטָּה הַהִיא, בַּפִּנָּה,

שֶׁמְּקַבֶּלֶת עֵרוּי לִקְרַאת הַכִימוֹתֶרַפְּיָה?

 

לַגֶּבֶר שֶׁלְּיָדָהּ

יֵשׁ עֲדַיִן מוּסָךְ בִּרְחוֹב הַמַּסְגֵּר.

הוּא הָיָה שָׁם כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אַרְצָה

לִפְנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה.

הוּא נָהַג בְּ־MG.

 

אֶת הַיֶּלֶד אֵינִי מַכִּירָה.

עוֹרוֹ שֵׁישִׁי.

הֶעְדֵּר הַשֵּׂעָר

מַגְדִּיל אֶת עֵינָיו.

הוּא מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ הַיָּגֵעַ

וְאִמּוֹ לוֹחֶשֶׁת לוֹ בְּרוּסִית

שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר.

 

בַּמְבוֹאה

הוּא פּוֹסֵעַ לְפָנֶיהָ

מַסֵּכָתוֹ הַיְרֻקָּה

מַדְגִּישָׁה אֶת יְקוֹד עֵינָיו.

 

הִיא פּוֹסַעַת מֵאָחוֹר

בִּרְעָלָה שְׁחֹרָה

בּוֹהָה בְּגַבּוֹ

 

הוא בוחר להתעלם מכּאֵבהּ

לֹא מִשּׁוּם שֶׁאֵינֶנּוּ אֲמִתִּי

אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיֶּשְׁנָם כְּאֵבִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר,

דְּחוּפִים יוֹתֵר, בִּרְשִׁימָתוֹ.

 

הוּא סוֹגֵר אֶת דֶּלֶת מִשְׂרָדוֹ

בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה,

מִתְקַשֵּׁר לְאִשְׁתּוֹ,

לוֹחֵשׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח

אֶת יוֹם הֻלַּדְתָּהּ שֶׁל בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה,

 

וּמִתְקַשֵּׁר חֲזָרָה לָאִתּוּרִית,

נוֹבֵחַ פְּקֻדּוֹת לְאָחוֹת מְבֹעֶתֶת,

מַבְטִיחַ לַחֲזֹר לַמַּחְלָקָה

תּוֹךְ דַּקָּה, עוֹזֵב אֶת הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה

יְשׁוּבָה בַּפְּרוֹזְדוֹר, "תָּבוֹאִי מָחָר!"

 

כשהנוֹיְרוֹכירוּרג

בִּטֵּל אֶת הַטִּפּוּל

כְּשֶׁהָיִינוּ בְּדַרְכֵּנוּ לְבֵית־הַחוֹלִים,

 

לָקַחְנוּ אֶת הָאוֹטוֹ לִרְחִיצָה

וּכְשֶׁמַּעֲרֶכֶת הַמַּיִם וְהַמִּבְרָשׁוֹת

בָּלְעָה אוֹתָנוּ לְתוֹכָהּ וְיָרְקָה אוֹתָנוּ הַחוּצָה

 

הִרְגַּשְׁנוּ בַּבַּיִת

 

 

 

טְרַפְל השוקולד

שֶׁהֻנַּח עַל כָּרִי

לִפְנֵי יוֹתֵר מִשָּׁנָה

וְהֶחֱלִיק בַּאֲדִישׁוּת

לְתוֹךְ תִּיק יָד נִשְׁכָּח

כְּשֶׁפִּנִּינוּ אֶת הַמָּלוֹן

 

נִשְׁמָט מַמָּשׁ בְּרֶגַע זֶה

אֶל רִצְפַּת הַמַּחְלָקָה

 

מַזְכִּיר תְּקוּפָה מֻפְלָאָה

שֶׁנִּמְחֲקָה

 

אילוּ הייתי החולה

הָיִיתִי מְנַהֶלֶת יוֹמָן

כּוֹתֶבֶת אֶת רִגְשׁוֹתַי מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

כְּמוֹ טַבְלַת חֹם, מִתְבּוֹנֶנֶת בַּכִימוֹתֶרַפְּיָה

מְחַלְחֶלֶת אֶל גּוּפִי דֶּרֶךְ צִנּוֹרִית

 

אִלּוּ הָיִיתִי הַחוֹלָה

הָיִיתִי רוֹשֶׁמֶת דִּיּוּן פְּנִימִי

בְּסוּגְיוֹת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁל הָרָצוֹן

מְדַמְיֶנֶת אֶת כֹּחוֹת הַטּוֹב

פּוֹעֲלִים נֶגֶד הָרֹעַ.

 

אַךְ אֲנִי הַשֵּׁדָה הַקְּטַנָּה

הָרוֹקֶדֶת מִסָּבִיב לְעַמּוּד הָעֵרוּי

 

מְחַפֶּשֶׂת

מַה לַּעֲשׂוֹת.

 

 

שחור ולבן

אֲנִי תָּמִיד מְדַבֶּרֶת עַל גְּוָנִים שֶׁל אָפֹר

אַךְ בַּיּוֹם הַהוּא, בְּשִׁבְתִּי בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה

קוֹרֵאת אֶת תּוֹצְאוֹת בְּדִיקַת הַ־PET

הַכֹּל נַעֲשָׂה שָׁחֹר, גּוּשׁ אוֹתִיּוֹת:

דַּרְגָּה אַרְבַּע עִם גְּרוּרוֹת בְּכָל הָאֵיבָרִים.

 

כָּעֵת זֶה לָבָן, טִפּוּלִים אֲחָדִים,

אֲבָל אֵינִי יְכוֹלָה לַהֲגוֹת אֶת הַמִּלָּה אָפֹר

בְּלִי לָחוּשׁ שֶׁהַחַיִּים

יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹת אֶת צִבְעָם

בְּכָל רֶגַע נָתוּן

 

 

רַק

שֵׁב

וְהַבֵּט בַּדָּגִים

 

הַחֹמֶר

יִהְיֶה מוּכָן בְּקָרוֹב

וְתוּכַל לָקַחַת אוֹתוֹ

לַמְנַתֵּחַ

לַטִּפּוּל הַתּוֹךְ־שִׁדְרָתִי

 

הַבֵּט

בַּדָּגִים

הָאָפֹר לֹא זָז

 

וּמַמְשִׁיךְ לִבְהוֹת בְּךָ.

 

רַק מַמְשִׁיךְ לִבְהוֹת בָּךְ

 

ניצחתָּ

אֶת כָּל הַסְּטָטִיסְטִיקוֹת

אוֹמֵר הָרוֹפֵא

וּמְחַיֵּךְ

 

וְזֶה

כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ

כְּבָר נֵס

 

היום אני פתאום מבינה

אֶת הַפַּחַד מֵעַיִן הָרָע.

לֹא אֵימַת הַקִּנְאָה

אֶלָּא הַיְדִיעָה

שֶׁבְּרֶגַע שֶׁאַתָּה מַצְהִיר עַל אשֶׁר,

הוּא מֻחְלָט

וּמִשּׁוּם כָּךְ

הָפִיךְ

 

 

אתה מתייחס לזה

כְּמוּבָן מֵאֵלָיו

מַעֲנִיק מַתָּנָה לְבֵית־הַחוֹלִים

וְלֹא מַבִּיט לְאָחוֹר

 

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת:

כָּעֵת אֲנִי מַכִּירָה אֶת אֱלֹהִים

 

 

אינני יודעת מהיכן להתחיל

אַחֲרֵי הַמַּחֲלָה הַזֹּאת הַכֹּל

נִרְאֶה סְתָמִי, בִּזְבּוּז

שֶׁל אֶנֶרְגְּיָה הַדְּרוּשָׁה לְהִתְמוֹדְדוּת

עִם רוֹפְאִים, בְּדִיקוֹת, חַיִּים

בַּמְּצִיאוּת.

יִתָּכֵן שֶׁהָעִסְקָה הָיְתָה כָּזֹאת:

אַתָּה מְקַבֵּל בַּחֲזָרָה

אֶת נִיצוֹץ חַיֶּיךָ

אַךְ בְּלִי הַדַּחַף

לִכְתֹּב

שִׁיר פָּשׁוּט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לשיר בין עמודי עירוי

קרן אלקלעי־גוט מכניסה אותנו בשיריה החדשים אל ממלכה כפולת פנים. מצד אחד ממלכת האֵלם־שמעֵבר־לדיבור, שכופָה מצוקת מחלתו, אשפוזיו וטיפוליו של אדם קרוב. ומצד שני מרחבי ההתנסות בדיבור מסוג חדש, קטוע, מרוסק, מהוסס, מגשש אחרי דרכי אמירה שונות מכל שקדם. דיבורו של מי שמנסה להפיג את חרדותיו, להתמודד עם מצב שלא הוכן אליו, לאמוד את המרחק בין עבר לעתיד, להבין את ההתרחשויות והאפשרויות, לנוע בחוסר שקט בין תקווה לאובדנה, להתחדשותה.

אם להשתמש במילותיה של המשוררת מה עושים "שני יתומים / בעולם בודד"? וביתר ריאליזם מה עושים כש"אפילו הרופא / נראֶה מודאג" ואיך אפשר לדבר על "גוונים של אפור" ביום שהכל נעשה שחור?

מי שיקשיב לשירים הקצרים, המכוּוצים, המובאים בספר זה ישמע מבַּעד לגרון חנוק פוליפוניה של קולות לחישות, תפילות, זעקות חנוקות, קריאות זעם, נַהמות חוסר אונים. יש כאן רגעים של צער ואחרים של שמחה, יש נימות של השלמה וּוידוי ואחרות של מחאה והומור כאוב שעוזר בַּהתמודדות מלאת האבסורדים שבמסגרתה הרעל שנמסך בוורידים עשוי להציל חיים.

ובל נשכח שאנו מצויים בגבולות שבהם האינטימי ביותר האדם, גופו, מכאוביו מתרחשים לעין־כל: אחיות, רופאים, אנשי צוות, חולים אחרים. איש איש ומצוקותיו במקום שבו הסבל, קיצוני יותר או פחות, הוא נחלת הרבים, הסובלים והסועדים והמתבוננים.

 

אף על פי שלא ניתן לייצג את כולם במחזור שירים קצר אנו מתוודעים כאן לשורה של דיוקנאות, המשורטטים ביד חופזת, רוטטת, החולפת על פניהם בטינה (למשל, האחות השמנה) או באהבת חיים (למשל, הילד הקירח או הנערה לפני הכימותרפיה).

איך לא מניחים לאימה להדביר כל אות חיים כש"אני מפחדת עד מוות"? איך מגיבים במצב שבו הרעיה־המשוררת אומרת בפשטות "אינני יודעת מהיכן להתחיל"? או "אני מתביישת / כמה מעט / אני יודעת". דווקא ההתייחסות הדיבורית, הווידויית, הטכנית לכאורה, הארספואטית, מצליחה לפלח את המרחקים שבין האישה שדובבת מתוך ממלכת החולים באמצעות נמענהּ הפנימי (בעלהּ) אל הקוראים המצויים במרחק של חלל וזמן וחוויה.

ופתאום התקפת הבושה שמקורה בחוסר הידיעה איך עוזרים כשהבטן תפוחה, ומה אומרים כשהמראות הנגלים מאיימים למחוק רסיסי זיכרונות מתוקים מימים עָברו. מה עושים כשהשיחות חסרות תוחלת, כשהשיטות עלולות להתגלות כחסרות תועלת, כשכּל מה שידענו איננו אלא איוולת? ואיך מבקשים מחבר שיפסיק לשאול, שכּן הצורך להשיב מחייב לתת לעצמך דין וחשבון על דבר שהיית רוצה להדחיק ולהעלים?

והתפילה? ותהִלים? מה עליהם בין עמודי עירוי ושקיות פלסטיק, בין מיטות חשופות באור ניאון? מזה, העתיק מכּל טקסטים קדושים שנועדו לסייע לנפש בשעת דווי; ומזה הסימפוניה הצורמת של הקיום המודרני ביפרים, טלפונים, זמזום מכשירים רפואיים. כאן שעון־החול הוא טפטוף אִטי של טיפות עירוי. כאן דיבורם של החיים מאוּיָם מדי הגעת תוצאותיה של בדיקת C.T. וכל ביקור רופאים מטלטל את החולה ותומכיו בין ייאוש לתקווה וחוזר חלילה. ובכל זאת, העין מגלה והלב חושף את הרגש הבסיסי, העמוק מכולם, זה שלא מוותרים עליו עד הרגע האחרון, שהרי "תַּאֲוַת הַחַיִּים יְכוֹלָה לַחְדֹּר בְּאֵינְסוֹף גְּוָנִים / אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ אֲדָמָה סַלְעִית".

 

רפי וייכרט