על אהבת בגדים ועירום

 

קרן אלקלעי-גוט

 

תרגום מאנגלית: אורית קרוגלנסקי

 

Una Selva...................................................................... 2

עונה................................................................................ 2

המעיל הזה....................................................................... 2

סבתא, בבחינה מחודשת של סריגתה..................................... 3

שכבות............................................................................. 5

אופנה.............................................................................. 5

הסנדל............................................................................. 5

שמלת נוצצים אדומה......................................................... 6

ריפוי בקניות..................................................................... 6

המתנה............................................................................ 6

הדרכים הישנות................................................................ 7

למה אני לובשת שחור......................................................... 7

הארון.............................................................................. 7

העגיל האבוד.................................................................... 8

שרוולים.......................................................................... 8

הזיכרון הסודי של הבגד...................................................... 8

בגדים שאולים.................................................................. 9

אל ספר לשעבר.................................................................. 9

השמלה המופלאה ביותר..................................................... 9

ערב ספרותי.................................................................... 10

מבנה............................................................................. 10

חזיות............................................................................ 10

קניית בגדים................................................................... 11

הצורך............................................................................ 11

מחוכים.......................................................................... 11

חברתה של אימי.............................................................. 13

הרגלי גבירות מבוגרות...................................................... 13

השתנות......................................................................... 14

פודרה ואודם................................................................... 14

בגדים שמנים, בגדים רזים................................................. 15

לזרוק............................................................................ 15

מחטבים......................................................................... 15

האקסביציוניסטית בחדר המיטות....................................... 16

אריזה............................................................................ 17

מורשת........................................................................... 17

גדולת המשוררת.............................................................. 17

הגוף.............................................................................. 17

כביסה מלוכלכת.............................................................. 18

תחתונים........................................................................ 19

בסך הכל תחתונים........................................................... 19

נעלי בית......................................................................... 20

ציודי אקלים קשה............................................................ 20

כיסים............................................................................ 20

התאמות........................................................................ 21

"מה ללבוש"................................................................... 22

עגל הזהב........................................................................ 22

המסרקים...................................................................... 22

בגד הים והגוף................................................................. 22

אזהרה לקרטוגרפים......................................................... 23

 

 

לאורן, שיודע לעשות קניות

ולאורית, שסובלת מזה


 

 

Una Selva

 

כאן

בחשכת

היער המתוק [KG1] 

אני לומדת

את תנועת

הגרזן -

נמתחת לאחור

ובתנופה קדימה

אל העץ,

שתי ידיים -

אחיזתן הנפרדת

בקת -

מחליקות יחד

כשהלהב

נוגס בליבה,

משחרר את ניחוח

העץ הפנימי.

 

וכן הקצב

החוזר, קבוע.

זהו הלקח

החזק מכל -

שוב ושוב

אוכל הגוף

אף את המוצק

שביערות.

 

עונה

 

ביום בו אמר לי הרופא שאיני צריכה עוד אמצעי מניעה

הסבל עם המקרר של השכנים עשה לי עיניים,

ואנחנו לא הצלחנו לעשות אהבה על הראש[KG2] 

של מגדל הימק"א, בגלל שכל כך צחקנו,

ואני הכתמתי בליפסטיק את החולצה של עמיחי,

ותהיתי מה תחשוב אשתו כשהוא יחזור הביתה.

 

חשבתי, אולי בעוד חודש אשים מדבקה[KG3] ,

ואולי אגלח שפם, ואולי

תהיה לי בטן ענקית כזאת שאוכל להשעין עליה את החזה.

לא יהיו יותר ילדים, גם לא חשבתי שיהיו.

אבל אפילו הסיכוי לחלב כבר יבש.

ואני לא אשחק בהשוואות עם כל מני מלכות יופי

ואיש לא יאהב אותי עוד בעבור גופי בלבד.

 

המעיל הזה

 

 

1.

מכאן אני יכולה להגיע הביתה

לבד, אני מנחמת את עצמי.

אבל למרות שהמרחק אינו רב,

אני חוששת מעירטול פומבי.

 

המעיל

מאפשר לי -

קפוטה לגר הביישן

בארץ נוכריה

שהיא השכונה שלי.

 

נאחזת בגלימה השחורה

אני מליטה את פני בזרועי

והופכת

לבלתי נראית

לבלתי מנוצחת

 

2.

טלית, מרחב שהוא

שלי ושל אלוהים בלבד

בלי העולם המאיים -

כזה הוא

מעילי הגדול, השחור

 

ישתבח שמו

 

3.

זהו מעיל-משכן -

המרחב הנדרש לאני

להתחבר מחדש, לאהוב

את האסור, ללמוד מחדש

את מתאר גופו.

 

4.

חיברתי למעיל שלי שיר

תווים מצטלצלים כשאנו הולכים

 

סילסולי חרש צלולים, נסחבים מאחורי.

 

5.

במעיל הזה אני

בלי צורה, ללא חטא ופיתוי

 

מעיזה ללכת

למקומות שם לא

דרכתי מעודי

 

6.

ועכשיו הוא מרבד קסמים!

אני תועה בערים זרות

לבד, בלא מדריך ושפה

בלי לחשוש

מכל רע.

 

סבתא, בבחינה מחודשת של סריגתה

 

להגן על שמה של ילדה

באדרת כבדה

זו הייתה הטעות הראשונה -

ילדה קטנה, אנונימית

פניה מכוסים בברדס

מעיני כל אדם

ביער

 

ולמה אדום?

האם לא צריכה הייתי

לתת לה כתמי חום ירקרק

לנווט בין

פיתויי היער

ביודעי שהזאב

נמשך

לצבעוניותן

של ילדות קטנות?

 

ולמה היא נודעת רק

בשם אותה כסות צעקנית

במקום בטוב ליבה

לאימותיה?

צריכה הייתי לקרוא לה

"זו שחרפה

כל תמימות

לשם יוצרת

הסוואתה"

 

 


 

שכבות

 

כשאני חושבת על כמות הבגדים שעלי

נראה לי שאני נושאת

את כל כללי התרבות

על גזרתי.

 

ראשית, שכבה חיצונית - פנים

שאני מראה לאנשים ברחוב.

אפילו אם חם מכדי ללבוש מעיל

אני רוצה דבר מה

שיבדיל בין בית לשדרה,

משהו שאוכל להשליך מעלי

לידיהם החומדות של שוטים.

 

הבאה בתור, השמלה, הנודעת

למי שפוגש אותי בפנים, כיסוי

המאפשר יחסים, מעמד בחברה,

הגדרת גוף,

הצהרה של ייחודיות

על פני דומות בשר האדם.

 

מי לא מבלה שעות

בשיקולים והחלטות

מי לא יודע, עמוק בפנים,

את משמעות הייצוג הזה?

 

ומה זה תחתונים?

לבנים, קוראים לזה,

בשפה ישנה, מוצפנת,

כאילו שימושם היחיד

הוא מצע לשכבות שיבואו

כאילו שכל מה שקרוב מדי

לעור הפגיע

חייב להכחיש

את החושניות שלו, את ערכו.

 

אין פלא שיש לשים לב

לכל מעיל, כיסוי, נדן,

כל בחירה, כל פריט

שבארון

 

 

אופנה

 

היא דרך

להתייחס לגוף

לאהוב

או לשנוא

את אבריו.

 

הסנדל

 

יש להודות

שלצרכינו

הולמת הזכוכית הרבה יותר

מפרווה. עצם הנוקשות -

רגל זעירה נחה, באופן מושלם

בתבנית הקטנה מדי לכל

האחיות, חושפת

כל תו בשלמותו המדויקת,

שטה בקלילות על רצפת הריקודים

אפילו בתמרוני גבוט סבוך.

 

מידה מושלמת תמיד היתה הכלל הראשון של היופי.

השני הוא היכולת ללבוש צורה מוגדרת מראש.

שמלת נוצצים אדומה

 

על הפסנתר - שסע

הנפתח במתיקות הירך

ונפער עד שהוא מלטף

את עקבי הסאטין

חד כמו תער, חד

כמו הפה האדום

שלוחש "אהבה למכירה"

אל תוך מיקרופון גונח

 

כפפות - כן, יש ג;ם כפפות -

שחורות, קטיפתיות, כמו הרצועה הפשוטה

מסביב לצוואר.

 

וזה הכל

רק אהבה

למכירה

אהבה

למכירה

 

על פסנתר

כנף.

 

ריפוי בקניות

 

בגדים, כמובן -

סוודר רך העוטף כמו

אותו מאהב נעדר,

חצאית המלטפת מקומות נסתרים

מגפיים, שכמו אומרים בכלל לא איכפת לי

כאילו שאפשר לנעול כח

 

וכולם נכנעים בקלות שכזאת - מציאות

המבטיחות את ניצחונך

על המוסדות הקפיטליסטיים

ועל כל העולם שיצר

את הצורך הזה

מלכתחילה.

 

 

המתנה

 

אחרי שנתתי לך

את סוודר קטיפת האזמרגד

שהיה קטן ממידתי הגדולה

התמלאתי ערגה אליו

לו רק יכולתי

לנתק אותו ממך

ומעינייך הירוקות כל כך.

 

 

הדרכים הישנות

 

את יודעת מה זה

נסיון חיים?

אני עוד זוכרת

גרבונים עם תפר

שגלגלתי במעלה רגלי

בדייקנות רבה

כל יום לפני בית הספר,

 

ביריות

כדרך חיים,

תפישת התלבשות

שאומרת

"גופי הוא

מפה סבוכה של מוסר"

 

 

למה אני לובשת שחור

 

הוא הכל -

שמש ירח כוכבים

והעדרם -

פרח, פרי, רקב -

גל של ציפורים ומקווה מים,

בציפיה לצמא המתקרב.

 

אני רוקדת בשמש ובחום

עד שעות ערביים דביקות

בצבע שסופג הכל,

רוויה באופן בו

הוא מכיל לילה וגם יום

 

והוא לא כלום -

אלמוניותו של מפעיל הבובות

מאחורי צבעוניות המחזה

מציג את כל הנסתר

ממקומו, מאחורי הקלעים.

 

 

הארון

 

הבגדים הישנים האיומים שבארון

הסוודר שלעולם לא אלבש

הג'ינס הנהדרים

שנראים עלי זוועה (הירכיים!)

מתנות יקרות ללב, שאי אפשר

לזרוק - אבל גם &אי אפשר

ללבוש, חולצות שזקוקות

רק לתיקון קטנטן,

חצאיות שקוצרו כשזה היה באופנה

(הנזק הוא בלתי הפיך)

 

האם משהו יכול להתחדש כאן?

האם אין כאן דבר שיכול להצמיח שורש

ולשוב לשלמות כמו פרח?

 

 

העגיל האבוד

 

היכן הוא מתגורר כיום -

אותו חישוק זהב אהוב שנעלם

כמו חלום?

 

כך פתאום

להסתלק לו

להתנתק מהגוף

- כשהוא מותיר אותי

איכשהו

פחות שלמה

פחות ממושלמת

 

 

שרוולים

"בלה [KG4] בלה בלה" ציטוט ממקבת

 

אני מתעוררת

ושרוולי דאגותי

עודם פרומים, הצמר

כרוך סביב ידי

כתפילין.

 

ככה זה

לקרוא שייקספיר ובלייק

לפני השינה בארץ הקודש -

ייסורי דבקות ואשמה

כאחד

 

הזיכרון הסודי של הבגד

 

ישנם בגדים

שלעולם לא תשוב ותלבש

אחרי שמישהו נגע בך,

או לעולם לא תשוב ותלבש

בלי לחשוב על אותה נגיעה.

 

למרות שדבר לא עבר בנגיעה

אל בגדיך, הזיכרון נשאר

כמו בושם

או כתם בואש

על עור חשוף, פגיע

 

 

 

בגדים שאולים

 

של מי הבגד

ולמה הושאל

לא פחות חשוב

מאיך שהוא נראה.

 

גלימתו של נגיד סקוטלנד בערב קריר

תיטיב לחמם

אשה קטנה

 

שמלתה של מצליחנית

מפזרת הצלחה על העור

כמו אבק פיות

 

הייתי מתחבאת בארון של הורי,

במעבר שבין

חדרם לשלי

דחוס בושם ונפטלין

התלויים עם בגדיהם

ועם כל ישותם.

 

כיום אני לובשת את הסוודר של דניאל

בבקרים חורפיים

- כשאני עובדת בבית, בודדה

נזכרת איך בחייו

מעולם לא היה לבד,

מעולם לא היה מוזנח, מעולם

לא היה דבוק למסך אדיש.

מעולם לא היה לבוש

בשאריות של מישהו אחר.

 

 

אל ספר לשעבר

 

זאת הפעם השניה שאתה מספר אותי

בכלל לא איך שסיכמנו

ואומר שזה לא היה מתאים לי

בכל מקרה. אז עכשיו הלכתי למישהו אחר והוא

נורא אהב את מה שהצעתי ועשה בדיוק מה שרציתי

ועכשיו אני נראית נהדר ובאופן משונה

קצת מוכרת - בדיוק כמו אמא שלי, בגילי

כשהייתי ילדה, מחכה לה כשהיא יושבת תחת מייבש

 

מעלעלת ב"וידויים אמיתיים"

בסלון היופי.

 

תודה שהזכרת לי אותה.

 

 

השמלה המופלאה ביותר

 

פעם

הייתה לי שמלה צהובה

קצרה, עם מחשוף עמוק -

מפשתן דק ועדין.

הייתי בטח בת

שש-עשרה והבחור

שצילם את התמונה

הנציח רק

את החזה המשתוקק

נאבק לפרוץ החוצה

מהפשתן הצהוב.

 

 

 

ערב ספרותי

 

כולנו לובשות

שמלות שחורות ארוכות

עם כתפיות דקות

וקו נצמד, מרמז

תחתונים

כולנו

משוררות

 

 

מבנה

 

זוכרים את האישה בשמלה האדומה

עם כפתורים לכל האורך

החל בצווארון הסיני ועד לקרסוליים

זוכרים איך נפתחו הכפתורים

עם כל שיר שקראה - אחד מלמעלה

אחד מלמטה - מגלים לאיטם מחשוף

וירכיים.

 

זוהי התפתחות העלילה

של משוררת

 

 

קניית [KG5] בגדים

 

בענייני קניות אני כמו האיש

שנתפס על חם בלול

ופונה בתדהמה לחוואי ושואל

"למה התרנגולת הזאת

מתנפלת עלי?"

 

 

הצורך

"O! Reason not the need!" - המלך ליר

 

בוהה בבובות בחלון, מניפה את הקולב

לפני, ואז לובשת ופושטת בתאים הצרים

תמיד בכפולות של שש, לפי המותר.

 

תמיד מישהי אחרת במראות

רוכנת הגברת ג'קל,

ומתיישרת מרת הייד

 

תמיד באור החזק, בשרי

מקסים הרבה פחות

ממה שהבגדים

ראויים לו.

 

 

מחוכים

 

1.  

מבוא: ספרי הדוגמאות

 

באמת, עידן אחר, הדפים המבריקים

ובהם מטרוניטות בפרופיל, שדיים

גולשים אל הבטן, כמו שכבות

בצק הנמזגות לתבנית עוגה.

ואז הכיסוי השקוף,

מחוך של "קריס" והנה צורה

מוכרת - גופן

של מורותי, גננות, נשים

ברחוב.

 

2. מבוא 2.

 

העלמה ריאן, המורה להיגיינה מכיתה י',

הקדישה יום שלם לחגורת הביריות. את זוכרת,

מרי? איך היא הבטיחה שיפור ביציבה

עם רק נלבש אותן יום יום...

 

ובלילה, הן ישמרו על תומתינו.

עד שהבחור

יבין איך מורידים אותן,

נספיק לתפוס את עצמנו

ולומר לא.

 

3.

הגוף

 

ביום הראשון בלונדון, הגב,

כרגיל, כואב לי,

ונמאס לי מחגורה האורטופדית,

משקלה וצורתה המגושמת

החלטתי, בהארה פתאומית

לקנות מחוך.

 

אני שמחה שדיוויד איתי

ועיניו החשקניות

במחלקת הלבנים של מרקס אנד ספנסר

ממשש עליוניות שקופות

ומודד תחתונים דקיקים,

מביט, מתרגש, בזוגות דנים בביריות,

בעוד אני מחפשת

את מה שאימי נהגה ללבוש.

 

סוטה מספיק כדי לקחת

אשה בגיל של אימו

לקנות מחוך, דיוויד ראוי

לכמה פנטזיות תחתונים,

וכך גם אני.

 

אבל אני זו

שהולכת הביתה ומגלה

שהלבוש התחתון מתאים

בדיוק ואפילו

עושה את המלאכה.

 

וכשאני לובשת עליו את בגדי

אני נראית כמו העלמה ראיין.

 

4.

מסקנה

 

תגיד לי שהסלידה מהראי

היא רק שריד מהתמרדות נעורים

 

תגיד לי שהמחוך לא נראה

נורא כמו שנדמה לי.

 

תגיד לי שלא הפסקתי להיות אשה

רק בגלל שאני לבושה כמו הדור הקודם.

 

תזכיר לי שזה היה

רעיון שלי מלכתחילה.

 

(הפיזיוטרפיסט רצה למכור לי

חגורה שחורה של אופנוענים.)

 

לא עוזר.

אני שונאת את זה. אני אתעמל

מדי יום,

 

וכשהגב שלי יתחזק,

אני אשרוף את הסאטין הלבן הארור

ואקנה את כל התחרה הכי סקסית בלונדון.

 

נ.ב.

מרי, את בכלל לא נראית כמו אותן

מטרוניטות בקטלוג.

 

ודיוויד, תודה שבאת,

עשית לי את היום.

 

 

חברתה של אימי

 

אני זוכרת את הפרוות של גברת אפנר

איך הן בהו בי מגובה כתפיה

כאילו הגנו השועלים על צווארה

מפני ילדות סקרניות

 

הם גם הגנו על משי שמלותיה

והדגניות בכחול וצהוב,

יהירות הברק הנוקשה

וניחוח הקמפור

 

מרססי בושם מקריסטל

ליד מברשות הכסף על שולחן תמרוקים מצויץ

השפתונים בשורה, ריח הפודרה ששמה

עם כרית פידור גדולה, רכה

 

איך אהבתי להתבונן

בכל ממלכתה

ממקומה, ליד השולחן

דרך המראה דקת המסגרת

 

אני זוכרת את כל בגדיה

כל קישוטיה

כל תלבושתה.

 

כאדם,

היא הייתה לחלוטין חסרת חשיבות.

 

 

הרגלי גבירות מבוגרות

 

דודתי-הגדולה רוח'ל

רוכנת מעל לשידה

לצבוע את שפתיה הקמוצות

ולהשבע

שעוד לא מלאו לה שבעים.

 

קולה של אימי

לוחש לי

שדודתה

משקרת.

 

אבל היא הייתה כל כך יצירתית,

כל כך מלאת ביטחון,

האשה הראשונה בחיי

שהייתה מתאפרת.

 

בחתונת ביתה המזדקנת

הייתי בת חמש, בשמלתי הארוכה הראשונה

(משי בצבע אפרסק) התבוננתי

כמה היא זקופה,

ואיך היא עומדת בכוונה רבה

בשלושת רבעי פרופיל,

מצפה לתגובות.

 

תחת שמלה אפורה ומשובחת היא לבשה

מחוך "קריס" - ידעתי, מפני שאימי

התאימה אותו, על הברכיים, סיכות

מלוא הפה, בעוד היא מעלעלת

בקטלוגים של

לפני ואחרי לגבירות מבוגרות

נשים שדמותן עשויה

מחלומות.

 

אבל עברו עוד חמישים שנה

עד שהבנתי -

בת-דודתי פרידה סיפרה

על מלחמת העולם הראשונה

ועל רוח'ל שפתחה בית-תה

וארחה את החיילים שבמקרה

כבשו את העיר באותו היום,

עומדת בפרופיל,

בפתח,

כדי למשוך אותם פנימה -

עמידתה

גם בגיל מבוגר

נועדה לאותם

לוחמים אצילים

 

איך ידעתי כבר בגיל שלוש

להתרגש כל כך

 

ממיניותה העיקשת?

 

 

השתנות

 

אחר כך זה בא ואחר כך לא בא

אחר כך זה מדמם ונראה כלועג לי

מקלף את עצמו מקרביי

אחר כך זה אומר את זקנה ואחר כך אומר

חכי אולי את עוד גדלה

משתנה כמו אז כשזרעת

נוגדנים אחרי מחלת השנית

 

 

פודרה ואודם

"אין כל תועלת בפודרה ואודם

אם הגברת כבר משומשת"

- אמרה פולנית

 

הנה היא שוב, במראה,

צובעת את שפתיה שכבר

אינן, מכחישה באומץ

את אובדן נשקה היחיד.

 

הנה היא, מסמיקה

את מה שהאפיר

עם הגיל, צובעת בתוך הקו האדום

כמו בת חמש, שלובת רגלים

על הרצפה, עם ספר צביעה של

נשים יפהפיות. אני לא

שונאת אותה, או את העולם שמכריח אותה

לשמר את פרח הנעורים - ולו בשביל כבודה העצמי.

 

בראי, גם אני

כמוה.

 

 

 

בגדים שמנים, בגדים רזים

 

מקופלות בי

צורות רבות של גוף

 

ובבוקר,

לעולם איני יודעת

איזו תופיע.

 

בראי,

למדתי לברך

כל אחת מהן בחום

ולברר בנימוס

מה תרצה כבודה ללבוש.

 

 

לזרוק

 

למסור שמלה

בה רקדת

החצאית נפרשת סביבך

ואת שמחה

בלי גבול

 

לפשוט פעם אחרונה

ולהשאיר בערמה מקומטת

ליד המיטה

 

לאבד קצת חיים

בכל פעם שאת זורקת

 

 

מחטבים

 

גרביונים שהם להיט

בחנויות, שעוצבו

להרים את הישבן

לגובה הציפיות, בגומי אלסטי

דיסקרטי

 

החלטתי גם אני לנסות

למרות שמעולם לא ראיתי

את אחורי, אפילו לא - למיטב זכרוני -

במראות, ומעולם לא העירו לי

על גמישותם או שיבחו את גודלם

 

חשבתי ללבוש אותם

לכבוד רפי, שגילה ראשון

את ההמצאה המגוחכת, תימוכין

לאופן חשיבה

שהוא זר להשקפת עולמי

 

אבל החדר במלון היה חשוך

ואני הייתי לבד

וכבר הגיע הזמן להופעה

כך שרק כשלקחתי

את המיקרופון ביד

הבנתי

שלכל דבר

יש שני צדדים

 

נכון,

ולא נכון

 

והבדיחה

היא על חשבוני

הפוך על הפוך.

 

 

האקסביציוניסטית בחדר המיטות

 

אם עץ נופל

ביער

 

והוילונות

סגורים

 

והגברים בחיי

והכלב

ישנים כולם

 

ואני משליכה

את בגדי

 

לצלילי המוסיקה

שאצלי בראש

 

ולוחשת

לאהובים דמיוניים

 

מספרת

מה הם החמיצו

 

ומה היו

צריכים לדעת

 

מי יכול לומר

שאיני

 

הניצוץ, ההתגשמות

של כל חלומותיך - הקורא.

 

 

אריזה

 

ומה אם אפתח את המזוודה

בעיר אחרת, ואהיה

מישהי אחרת -

 

שונה במידתה, סגנונה,

תשוקותיה?

 

 

מורשת

 

אמא השאירה לי

את בגדיה כשנפטרה

לא רק שמלות מודפסות מזוויעות,

וחצאיות מצמר סינטטי, אלא גם דברים קלאסיים -

כמו חולצות פשוטות וסוודרים טובים

ומעיל שזקוק רק לכמה

תיקונים קטנים

כדי להיות מדהים.

 

אבל את רובם זרקתי,

ורק היום,

כשעברתי בדברים שבארון שלי,

חשבתי, "מתי יגיע

עוד משלוח ממנה?"

 

 

 

גדולת המשוררת

 

"תמיד אני שוחה באגם שלי

בעירום" היא אמרה לנו ונפנתה

לפשוט את בגדיה ולהכנס

למים, בעוד אני עומדת

המומה. הרי זה האגם

עליו כתבה שירים

שקראתי וחזרתי וקראתי

וזה המקום בו היא מתאמנת

על מחשבותיה, עמוקות וצלולות,

עבור מליוני קוראים, ועכשיו היא מפגינה

את גופה התמיר לעיננו הזרות

ואין שם דבר,

מלבד גוף.

 

 

הגוף

 

במראה זהו גוף רגיל בהחלט,

שלא היה משמש

לפירסום תחתונים

על פוסטר או במגאזין,

אבל עודנו תקין

למרות שנסעתי

באוטובוסים בישראל

וראיתי פיסות בשר

נאספות מתוך השיחים

ליד הבית

בו גדל בעלי.

 

בואו נפריד

את האישי מהפוליטי,

לרגע. יש לנו כאן

אשה בגיל העמידה,

אנונימית בעירומה

פגיעה באי שלמותה

 

מנסה להחליט מה ללבוש

ללוויה.

 

2.

לא אדבר

על חברים שאבדתי,

נתח נתח, איבר

אחר איבר, מחלה היא

דבר נורא, אבל איכשהו

הוגן

 

אבל האבנים, האבנים,

האבנים של זו שהאחר רצה

עד כדי כך שהתעטף

בחומר נפץ פלסטי

 

ועלה לנסוע עם קבוצת נשים

שצורתן לא מאיימת, כשלי,

והביט בהן, וחייך

ופוצץ את גופיהן

לרסיסים

 

 

 

כביסה מלוכלכת

 

1.

יש בגדים

שלעולם לא הייתי חושבת

להחזיר לארון

כדי להסתיר מפני אורחים

 

למרות הצורך

במראית של סדר

יש גבול

לזיהום המוסתר

 

2.

אז אני עושה כביסה

בדיוק לפני שהם מגיעים,

מציפה אותה מעבר למרפסת לעיני

כל חוקרי תורת הכביסה השכונתיים

 

וזוכרת, כתמיד,

איך הגברת מהדירה ליד

הייתה מיעצת לאמא שלי

לתלות את תחתוניה

בתוך ציפיות כרים

 

לשם הצניעות

 

3.

לפעמים זה דבר חיובי, אתה יודע.

 

כמו ליזי בורדן ששוחררה

בגלל שתחתוניתה המוכתמת בדם

הייתה מדי אינטימית, כנראה,

מכדי להציג כראיות

 

4.

מה? הכתם הזה

מתעקש, אל מול

כל חידושי

הכימיה המודרנית?

 

ואני אומרת שמגבות

לא צריכות להיות מוכתמות

בצבע לשיער, איפור,

שמן מכונות

 

הפרשות בצבעים שונים,

מזכרות חטאי אדם.

 

וכמו אשתו של נגיד סקוטלנד

אני קמה באמצע הלילה

לשוב ולנסות.

 

 

 

תחתונים

 

את התחתונים שלי השארתי מתחת לכרית

בבית הארחה במפלי הניאגרה.

 

הייתי בת שבע וברגע האחרון החלטנו

להשאר ללילה, אז לא היו לנו פיג'אמות.

 

קפלתי את השמלה על הכסא, נכנסתי למיטה,

הורדתי את השאר והנחתי מתחת לכרית

 

אבל בבוקר לבשתי רק את השמלה.

לא עובר חודש בו איני נזכרת

בתחתונים.

 

 

 

בסך הכל תחתונים

 

כשהגעתי הביתה באותו הלילה,

חלפתי במרוצה על פני הורי בדרך לחדרי

(עכשיו הם נראו לי סתם נאיביים - כבר לא

כאלה מפחידים) ומהר הסרתי את תחתוני

כדי לראות אם יש כתם, אם הוא באמת

נכנס אלי פנימה למרות המאבק,

המכות, ההתפתלות, הכאבים.

ובאמת, האדום היה שם - צבעוני ובוהק -

למרות שהדם כבר יבש,

המשחק ששוחק עד סופו.

 

 

נעלי בית

 

ביתיות ישנה - זוג

חברים צמרירי המחכה

לשובי - והם רק &שלי

כמו אהובים סודיים,

מרגיעים בשובי ממסע

כמו חתולים מנמנמים

מתחממים ליד האח.

 

אפילו הדמוי השלילי

נראה לי מקסים - המחשבה

על יושבי בית, מוגבלי

נסיון וחזון,

חוסר התחכום.

לקחת הפסקה

מהעולם הגדול הפתוח

מיום מבהיל

בראיה לאחור

 

 

ציודי אקלים קשה

 

קניתי לעצמי טרינינג חדש למלחמה המתקרבת

קטיפה בירוק-בקבוק וכריות למראה הנחוש.

דם וליכלוך לא יראו עליו

כמעט, וכך אולי אשרוד.

 

במלחמה הקודמת לבשתי שחור

וזה היה טוב. חום הבד

ניחם וריכך את החדשות

ואיכשהו הרגשתי מסוגלת

לעבור חרשית בחושך קטיפתי.

 

בכל מקרה זה הדבר היחיד

שהיה בכוחי להחליט.

 

 

כיסים

 

1.

לא היו לך

כיסים

 

הסוודר שלך

שאני לובשת

מאז הלוויה

לפני שנתיים

 

הזכיר לי היום

שאף פעם

לא טרחת

להצמד לחפצים

 

וכל הדברים שלך

וגם המכונית

התפזרו על הכביש

ביום בו התרסקת.

 

2.

העניים צריכים כיסים.

אנשים מבוססים יודעים

שמה שהם צריכים

ישלח הביתה, או שמישהו אחר

ידאג לזה

 

3.

לאספנית כמוני

השיקולים הם אחרים -

דברים שמוצאים לפעמים ברחוב

ולא ממש צריכים

ולא רוצים שאחרים

יראו ויבינו

 

4.

כיסים

הם לזכרונות

מטפחות רקומות

כרטיסי קולנוע מלפני שנתיים

אהבות העבר

מקסימות את ההווה

 

 

התאמות

 

"אני צריכה חיים חדשים" אני אומרת לאלונה, והיא עונה

"תהפכי ותפרמי את הישנים

ותעצבי אותם מחדש," התאמה מחודשת של בד משומש.

 

לפני שנים, הייתי פורמת שמלות שלמות,

חליפות צמר שכבר לא התאימו,

ז'אקטים צפופים בחזה,

חצאיות מכובדות מדי,

ומכולם מעצבת

את דמותי חדשה.

 

בערב, בטלפון,

סרגתי סוודרים מצמר ישן,

גזרתי חליפות שנתפרו לאבי

מבדים מהשוק השחור

התענוג שבניצול משאבים

הטקסידו של בנדי שראה מפגשי סתרים בשוויץ

הופך לשמלה סקסית, דקדנטית -

חליפת הדגניות של אימי

שנועדה לאירועים מכובדים אך לא רשמיים -

 

אה, ההזדמנות

לתת חיים חדשים

לתת לחיים ישנים

להועיל: לכרוך

את חיי בשל אלו שאהבתי.

 

 

"מה ללבוש"

 

זה עניין פוליטי

בארץ מפולגת.

כל הכח נמצא בידיהם

של גברים זקנים הנרעדים

למראה חצאית קצרה

השאלה היא, האם

בתשוקה

או תעוב

 

עגל הזהב

 

תודו שיש משהו מושך במיוחד

בעגל עשוי מעגילך

כמו מתוך חלומך המחזק, מטהר

נוצץ בפיתויי תנוכים

 

והוא האל העולה

מחלצייך בריקוד

והוא האל המעניק את חדוות

הרכוש, והוא האל שאומר

כל התשוקה, כל אמה

תמונה ברגעי

שיא התענוג

 

המסרקים

 

נתת לי את המסרקים שלך

מזמן, כשחשבת

ששערך שוב לא יגדל.

הם הזדקנו אצלי במגירה

נחלשו, שיניהם נשרו,

בעוד את הופכת

לג'ינג'ית מהממת.

 

 

בגד הים והגוף

 

1.

מי לא מכיר

את תדהמת הבשר

הנחשף פתאום

בבגד ים חדש

בחדר הלבשה -

 

חיוור שלי, מסכן, - פטריה

שגדלה ביערות עבותים -

איך התענגת

על פרטיות חדרי שינה

ועל אמבטיות מפנקות

כמה עצוב להיות

כה בודד

בעולם האכזר

 

2.

זה? ראיתי אותו במגזינים

התכול הבהיר שלו מדגיש

את קסם העור השחום

הגוף המושלם שלו

יוצר צורה מושכת

 

לא אני לא יוצאת

ממאחורי הוילון

 

3.

בעירום, יכולה הייתי

לנווט בחוף, בין ההמון.

בגד הים מניח

יומרות ליופי.

 

אזהרה לקרטוגרפים

 

 

הכינו את עצמכם

אם ברצונכם

לחקור

טריטוריה זו


 [KG1]THIS WOOD המתוק הזה

 [KG2]על ראש/מגדל ימק"א, כי כל[?]

 [KG3]לא ברור כאן שזה הורמונים

 [KG4]מה המשפט?

בלול

מתנפלת עלי