לגרום לנשים לדבר על עצמן:

המודלים לחיקוי שלי מדורות עברו

 

 

"אני לעולם לא מתעסקת בעבר שלי" אמרה לי חמותי פעם, לאחר שהערתי שוודאי נשארו לה כמה סיפורים מרתקים, לאחר שחוותה את כל הרגעים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל, שלפתע הבנתי שהעבר שלה אכן היה לוטה בערפל עבורי. הוא היה נושא שהיא לעולם לא העלתה. היא שמחה לענות על שאלות נקודתיות כשאל היא נשאלה, אך השיחות שלנו נסבו יותר על ה"כאן ועכשיו" מאשר על ה"שם ואז". כשהייתה צעירה יותר היינו משוחחות על סרטים או ספרים שהיינו רואות וקוראות יחד. או שהיינו עסוקות עם אוכל וילדים. אך בשנות התשעים שלה היא בילתה את מרבית זמנה בהעלאת זיכרונות עם תמונות ישנות ומזכרות בידיה, כשהיא ישובה בכיסא הנוח החביב עליה. המוקד תמיד היה על אירועי השעה פוליטיקה, משפחה, בריאות. היא העדיפה לשאול שאלות עלינו החיים שלנו, התקוות שלנו, מערכות היחסים שלנו.

לפעמים פרטים שהיו יכולים להיות נושאים לספרים שלמים היו עולים במהלך שיחה רגילה. כמו בפעם אחת, בזמן הימים הקשים ביותר של פיגועי ההתאבדות, היא ישבה, מתענגת על כוס קפה, בבית הקפה של בני, שלפתע אמרה "ניסיתי להיזכר אם אי פעם היה כל כך קשה לחיות בישראל כמו עכשיו".

זה היה משפט כל כך שגור בשבועות שלפני, והייתי כל כך עסוקה בחיפוש המתמיד אחר מחבלים בסביבתי, שכמעט שלא נתתי את תשומת ליבי המלאה למשפט שבא אחריו.

"זה היה כשציפינו שכל רגע רומל יפלוש לפלשתינה".

"מה?" הזדעקתי, "איפה היית אז?"

"גרנו אז ממש שם, ברחוב נחלת בנימין, אני ואימי בזמן שכל הגברים לא היו. התכווצתי במיטה עם שני הבנות שלי, מחכה לנאצים מתחת לשמיכה". [סוף עמוד 212]

באותו רגע הבנתי עד כמה היא הכירה את הנאצים. כמו ששמעתי לפני כן, בהקשר אחר לגמרי, איך היא הלכה ללמוד פסיכולוגיה בברלין, לאחר שסיימה בית ספר תיכון בפלשתינה, ואיך חזרה רק ימים ספורים לפני ליל הבדולח. ההערה שלה אודות רומל, בצירוף עובדת לימודיה בגרמניה, התחברה לי, מאוחר הרבה יותר עם סיפור ששמעתי מבטי, חברה וותיקה שלה, בעת צריכת תה וכריכי מלפפון בלונדון. הסתבר לי שבעלה של בטי רצה להתחתן עם חמותי, שהיו עוד בגרמניה, אך היא לא הראתה שום עניין לא בו, ולא בשום נפש חיה מחוץ לגבולות פלשתינה. היא סיימה את הדוקטורט שלה וחזרה הביתה.

היו הרבה סיפורים שנחשפו בצורה דומה, בהיסח הדעת, בהקשר לאירוע עכשווי, או כאילוסטרציה לבעיה מיידית שדנו בה באותה העת חוטים פזורים שארגתי להיסטוריות. אך שום דבר לא הוצג כאוטוביוגרפיה. אף פעם לא היה סיפור, עם התחלה וסוף, על איך היא הייתה צריכה לשרוד בזמן ההקצבות ב1948, או על איך משפחתה גלתה מתל אביב בזמן מגיפת הכולרה, או אפילו על מסע האופנוע לדמשק לכבוד ירח הדבש שלה. לא נישאו נאומים אודות "הדרך שלי" או "בזמני".

גם לאימי היו סיפורים מרתקים באותה המידה, שהיא לעולם לא סיפרה. סיפורים אודות הבריחות הרבות שביצעה לפני ובזמן השואה, סיפורים שנחשפו במקרה לאחר מותה, או שהתחוורו לי כבר שהיה מאוחר מדי, או שנודע לי אודותם רק לאחר שחקרתי כתריסר אנשים מעברה. אך סיפוריה של חמותי היו משמעותיים יותר בשבילי, אם רק בגלל שהיא חיה כשנים עשרה שנה יותר מאמי, בזמן שכבר הייתי מבוגרת מספיק להעיז לשאול, להבין, ללמוד עד שמלאו לי חמישים כבר התחלתי להתעניין ברעיון של זיכרונות ואוטוביוגרפיה.

מה היה בשני המודלים לחיקוי שלי שמנע מהן מלספר את ההיסטוריה שלהן? יום אחד, לפני יותר מעשור, כתבה משעשעת במיוחד פורסמה באחד המקומונים התל אביביים. בכתבה נכתב שמזוודה עמוסת מכתבים ישנים נמצאה על מדרכה לצד פחי הזבל, על ידי כתב מסוקרן שהחליט לקחת אותה לביתו, שם גילה כי היא הכילה התכתבות בין שתי בנות נוער בתל אביב של שנות העשרים, בצירוף תמונות של שתי צעירות יפהפיות. שמותיהן הפרטיים בלבד נמצאו במכתבים, אך התוכן היה רותח. מבחר פרטים אינטימיים נחשפו תשוקה לבנים ובגדים, מזמוזים במושב האחורי, איתור אישיות מפורסמות ברחוב, ורכילות עסיסית ונהדרת. בנוסף, כל ההתרחשויות הללו קרו בזמן שתל אביב גדלה, התפתחה, התפשטה, ובזמן שעימותים עם השכנים הערביים הלכו והתעצמו. [סוף עמוד 223] בכתבה הבנות הוצגו כקלות דעת, טריוויאליות וככמעט חסרות כל עניין בעולם שמסביבן. אבל הן היו בנות עשרה.

חמותי הייתה מזועזעת. "זו אלה!" היא הזדעקה, ודממה. זה היה ברור שהיא הכירה את הכול בכתבה את הבנות, את המכוניות, וכל זוג של שפתיים מתנשקות. בשבועות שלאחר מכן היא הייתה מסויגת, כנוסה בתוך עצמה, וההלם הגלוי שלה בנוגע לאופי הלא אישי והפומבי של הכתבה לא דעך.

מעט זמן לאחר מכן גיליתי שהיא החלה להשמיד כל עדות כתובה על חייה. כשהסתכלנו בארונות שלה לאחר מותה, היו שם הבגדים שהיא לבשה, החשבונות שהיא שילמה, התיעוד שהיא הייתה חייבת לחיי היום יום ומעט מעבר לכך. נזכרתי אז בארגזים שהיא זרקה כמעט כל שבוע "יותר מדי אבק"- היא הייתה אומרת.

היא נישלה את עצמה מעברה.

לפתע הבנתי שגם אימי עשתה זו בצורה מסוימת.

אך העבר של שתיהן היה מאוד שונה. חמותי נולדה בפלשתינה ושם חיה כל ימיה, בעוד אימי בילתה את רוב חייה במעבר ממדינה למדינה. היא עזבה את לידה עם מזוודה קטנה בסביבות 1930, בזמן שאבי, שהיה אסיר פוליטי לשעבר, נרדף בליטא. הם ברחו יחד לדנציג, ולמדו לדבר אספרנטו בכדי לברוח משם לשבדיה, שם נערך כינוס האספרנטו הבינלאומי. אך הם חזרו לדנציג פעמיים, שם אב היה מוכה בקביעות , כתוצאה מיהדותו ומהיותו קומוניסט, לסירוגין. כשהוריי הגיעו סוף סוף לפלשתינה, באוגוסט של שנת 1939, הם נדחו בנמל חיפה. הבריטים, כך הסתבר, חשפו את עברו הקומוניסטי של אבי ושלחו את הוריי בחזרה לדנציג, בעודם מוסרים את רכושם של הוריי כשכר למודיע. בערב פלישתו של היטלר לדנציג, הוריי נאלצו להפקיר מאחור את כל רכושם, פרט לויזות החקלאיות לאנגליה, שזה עתה השיגו בכדי להתחמק מהנאצים. ב1948כשארבעתנו הוריי, אחי ואני עזבנו את לונדון לטובת ארצות הברית, הוריי שוב נאלצו להשאיר את רוב מה שהיה להם מאחור, חלקית בכדי לטשטש שוב את העבר הקומוניסטי. לא היה להם מאומה בעל ערך, ובכל מקרה שום דבר שיזכיר לאימי את אחיה ואחיותיה ומשפחותיהם, שלושים ושלושה איש סך הכל, שנורו בעודם עומדים בכיכר השוק בלידה במאי 1942.

עבור אימי היה זה סיפור של להתחיל כל פעם מחדש. היא שמרה על דברים כמובן, אך כלום לא יוכל להתקרב למה שאבד. לא היה אפשר להציל את העבר על כול משמעותיו, וסיפורו של הסיפור מחדש רק המחיש יותר ויותר את גודל האובדן. [סוף עמוד 214]

ההפך הגמור היה נכון עבר חמותי. היא נולדה בירושלים, באתר הנוכחי של מפקדת המשטרה, וחיה בתל אביב, רוב הזמן באותו הבית, במשך רוב 94 שנותיה. לא היה צורך להזכיר לה את עברה, הוא סבב אותה כל העת. כל המסמכים והמזכרות היו אבני דרך עבורה שהכבידו אותה מפני השטח של ההווה אל עבר המעמקים של זמנים עברו.

היא השתעשעה מהסקרנות שלי.

"איך היית מבקרת את סבייך בירושלים?" הייתי שואלת אותה ונענית בחיוך סבלני.

"היינו יוצאים עם ה'דיליג'נס' באחרי הצהריים המאוחרים", היא הייתה פותחת ואומרת," בכדי לא לחמם את הסוסים יתר על המידה, ואז לנים בפונדק שער הגיא, רק בכדי לקום שוב ב 5 בבוקר כדי להשלים את הנסיעה לפני החום של הצהריים".

הבן שלה כבר סיפר לי את הסיפור הזה בעבר, בעודנו ישובים בפקק תנועה על הכביש המהיר המודרני שעובר עתה בשער הגיא, נסיעה שהיום לוקחת לא יותר משעה. זה היה שיעור נחמד וקטן בסבלנות, שהומצא, כך הייתי משוכנעת, בכדי להשקיט את הילדים, שסופר שוב ושוב עם אותם הפרטים בדיוק.

"חיי הם סיפור שהייתי כותב/ אך לא יכולתי גם לחיות וגם לבטא אותו" אמר ת'ורו. אני חושבת שחמותי נהנתה גם כן מסוג זה של חיים והיזכרות, שתיעוד רק מגביל אותם. מלבד האנקדוטה החולפת, לא היה שום טעם בהתבוססות בעבר.

גם אמי ספרה לי על נסיעה, הנסיעה הלילית מדנציג. כשהם הגיעו לתחנה, האוטובוס היה מלא בפולנים. היא צפתה מהצללים בעוד הנאצים בחנו את הנוסעים אחד אחד, עוברים על הניירות, בודקים את תווי הפנים, יודעת שאין לה שום סיכוי. לפתע, היא זיהתה אישה פולניה לה הייתה מעניקה פדיקור מדי חודש וחודש. כשהנאצים סיימו את הבדיקות וירדו מהאוטובוס היא אותתה להוריי לעלות בעודה מוותרת על המושבים שלה ושל בעלה לטובתם. האוטובוס אומנם יצא לברלין, כפי שהסתבר מאוחר יותר, אך עדיין סיפק להם עוד אפשרויות להמלטות. הם עלו על סירה לווליסנגן, הולנד ומשם נסעו לאנגליה. אבי לא היה מסוגל לדבר לאורך כל המסע, כך אמי מספרת, ואף לא כמה ימים לאחר שנסתיים.

אמי חוותה מחדש את הסיפור, ועוד רבים דומים לו, כל פעם שסיפרה אותו, הסיבה העיקרית לכך שאף פעם לא נהניתי מהסיפורים שלה. הייתי יותר מדי עסוקה בהווה של הסכנה, של התהפוכות הרגשיות ושל האפשרות להרוס את שארית היום שלה ושלי. גם היא חששה מתוצאות שפיכת רעל העבר על ההווה, העברת הפצע מבפנים לעולם הבריא שבחוץ. [סוף עמוד 215] זה שהיא עברה טרגדיות שכאלו היה צריך להיות מספיק. מדוע לא נתנה לי להתחיל את חיי ללא המטען הנוראי הזה?

הסיפורים שלהן, או החוסר בהם, נעשו משמעותיים יותר בעיניי מאז פריצת האינתיפאדה לפני שלוש שנים. הבנתי שהאנונימיות של חי נשים בסביבות אלימות היא הנשק החשוב ביותר מאלו שניתן לגלות כנגד זוועות המלחמה. אם רק גם לאחרים הייתה הגישה לסיפורים אודות נשים בארצות שסועות מלחמה, המצב יכול להיהפך יותר אנושי, יותר מבין, ומימדים אחרים של משבר יכולים היו להיחשף. אז התחלתי לכתוב יומן מקוון יומי, והמשכתי בכך בשנתיים האחרונות. זהו יומן שאינו אינטימי, אך בהחלט אינו מצונזר או מעושה, יומן שמספר- עד כמה שאני יודעת איך זה לגור היום בתל אביב.

בהתחלה המטרה הייתה להודיע לחבריי ששרדתי את הפיגוע האחרון, הסיפור כסימן להמשך החיים, אך לאחר מכן הבנתי שבכך שאני "מספרת לכולם" אני בעצם מצנזרת את החלקים מהסיפור שחשבתי שידאיגו או יפגעו באנשים שאני אוהבת. באותה השיטה גם הוסר העול של הסיפורים הללו מעליי. לא יישאר אי סדר, ארונות מפוזרים, ארגזים לאבק, ניירות לילדים, שיעברו עליהם ויצנזרו בחשש.

אז למרות שעשיתי אחרת מהן, שתי דמויות החיקוי שלי עזרו לי הרבה. בסיפורים שהן סיפרו לי, ובסיפורים שהן לא סיפרו לי, הן גרמו לי לשקול, ולא לשקול, את המשמעות והאחריות של סיפורו של סיפור חיי.